"עולת תמיד העשויה בהר סיני וגו'" (במדבר כ"ו ו'). וצריך להבין כוונת המילים 'העשויה בהר סיני', וכתב רש"י, "כאותן שנעשו בימי המלואים-'קודם שנעתק הכבוד מהר סיני אל המשכן' (רבינו בחיי). ד"א, העשויה בהר סיני, הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, אותה שנתקרבה לפני מתן תורה, שכתוב בה (שמות כ"ד ו') וישם באגנות, מלמד שטעונה כלי". וצריך להבין מדוע הוזקק רש"י לפרש כאן שני פירושים, וביארו ה'רע"ב מברטנורא' וה'משכיל לדוד', "לפי הפירוש הראשון כך פירושו של הכתוב, 'אותה העולה עצמה שעשו בהר סיני בימי המילואים-'עולת התמיד', וכדכתיב בפרשת תצוה, נוהגת לדורות', אבל יש להקשות על פירוש זה, דמכיון שאין אנו למדים דבר, מהיקש עולת התמיד הנוהגת לדורות, לזו שנהגה בימי המילואים, מה צורך לכתבו, ולכן כתב רש"י פירוש נוסף-'הקיש עולת תמיד לעולת הר סיני, מלמד שטעונה כלי', והיינו שההיקש נכתב כדי ללמד שעולת התמיד טעונה כלי לזריקת דמה.

אבל יש להקשות גם על פירוש זה, דכיון שאין עולת התמיד, מאותה עניין של העולה שהוקרבה לפני מתן תורה, שלא היתה 'עולת תמיד', אלא שבא הכתוב להקיש את עולת התמיד אליה, כדי ללמד שגם היא טעונה כלי, לא הוה ליה למימר 'העשויה', שמשמעותו שעולת התמיד הוקרבה לפני מתן תורה, אלא 'כעשויה' שמשמעותו שעולת התמיד תהיה כאותה שנעשה לפני מתן תורה, ולכן הביא רש"י גם את הפירוש הראשון".

אבל ה'חזקוני' מפרש אחרת, "מאחר שהקרבתם אותה בסיני, כדכתיב 'וישלח את נערי בני ישראל, ויעלו עולות' (שמות כ"ד ו'), אינני רוצה שתתבטל לעולם", והיינו, כיון שחיבב ה' את עולת הציבור שהוקרבה לפניו לפני מתן תורה, לכן קבעה לדורות באופן תמידי.

וה'העמק דבר' מוסיף, "שעולת התמיד לדורות, המוקרבת ע"י בנ"י אחר שחטאו בעגל, חביבה לפני הקב"ה כאותה עולת ציבור העשויה על ידם קודם מתן תורה לפני שחטאו בעגל, כיון שחזרו בתשובה שלימה והתקרבו שוב אליו".

ולפי זה הוא מסביר, מדוע כתבה התורה פסוק זה-'עולת תמיד וגו', לפני שסיימה לדבר אודות נסך היין של הקרבן-'ונסכו רביעית ההין לכבש האחד וגו', "והקדים הכתוב זה המאמר, לפני ונסכו רביעית ההין יין, באשר הוא טעם לדבר נסך היין בקרבן זה, שבשביל שהוא ערב להקב"ה כמו אותה עולה 'העשויה בהר סיני', על כן צווה 'ונסכו רביעית ההין וגו', דבלי זה אין טעם לנסך היין, וכמו שאמר הושע הנביא (הושע ט' ד'), 'לא יסכו לה' יין, ולא יערבו לו זבחיהם וגו'".

ויש לתת ביאור נוסף בקשר בין עולת התמיד לעולה שהוקרבה לפני מתן תורה, וזאת בהקדם דברי הכתוב אודות הקרבת עולה זו-'וישלח את נערי בנ"י ויעלו עולות', והיינו שלא הוקרבה ע"י זקני ישראל והחשובים שבהם, הראויים ביותר לבוא לפני ה' ולהקריב לפניו קרבנות, אלא ע"י נערי בנ"י-'דור ההמשך של עם ישראל' שאינם ראויים כל כך לזה, (ע' מגילה [ט.], ששינו הזקנים וכתבו, 'וישלח את זאטוטי בני ישראל', וביאר רש"י, "זאטוטי-לשון חשיבות, אבל נערי-לשון קטנות, ויאמר, גרועים שלכם שלחתם לקבל פני שכינה"), שזאת כדי ללמד על החשיבות של חינוך הדור הבא לעבודת ה', שבכך תלויה ההמשך של קיום התורה ע"י עם ישראל.

ולפ"ז יש לבאר את הכתוב, שעל עם ישראל להשקיע בחינוך הדור העתיד לעבודת ה'-'עולת תמיד', כמו שנרמז באותה עולה שהוקרבה לפני מתן תורה ע"י נערי בנ"י.

  "וידבר העם באלוקים ובמשה וגו', ונפשנו קצה בלחם הקלוקל. וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים, וינשכו את העם, וימת עם רב מישראל" (במדבר כ"א ה-ו). ומסביר רש"י מדוע נענשו ישראל בעונש זה, "יבוא נחש שלקה על הוצאת דיבה, ויפרע ממוציאי דיבה. יבוא נחש שכל המינים נטעמים לו בטעם אחד-טעם עפר, ויפרע מכפויי טובה על דבר אחד-המן שמשתנה להם לכמה טעמים".

אולם מצינו ב'שפתי כהן' שנותן טעם אחר בזה, וז"ל, "וישלח ה' בעם את הנחשים השרפים-לפי שדיברו באלוקים ובמשה, לזה שלח בהם הנחשים השרפים, כאילו אמר הנחשים והשרפים. כנגד שדיברו באלוקים-הנחשים, וכנגד שדיברו במשה-השרפים, שחס הקב"ה על כבוד הצדיקים יותר מכבודו, וכמו שמצינו בירבעם, שכשהיה עומד ומקריב על המזבח לעבודה זרה לא יבשה ידו, וכיון ששלח ידו באיש האלוקים ואמר תפסוהו, יבשה ידו, כן כאן, על כבודו שדיברו בו, שלח נחשים, ועל שדיברו במשה, שלח שרפים, שהנחש כשנושך יש לו תקנה על ידי סמנים, אבל השרפים מיד מטילים ארס שמיד שורפת, ולזה אמר, וינשכו את העם, כנגד הנחשים, ואמר וימת עם רב מישראל, כנגד השרפים".

ואילו המלבי"ם מבאר אחרת, "שאחר שקצו בלחם שמים-'רוחני', ורצו לחם הבא מן העפר-'חומרי', נשך אותם הנחש אשר עפר לחמו". ולפי זה הוא ממשיך ומבאר את המשך הפרשה, "ויבא העם אל משה וגו', ויסר מעלינו את הנחש-חז"ל אמרו, שדרו של אדם לאחר ז' שנים נעשה נחש, והוא דלא כרע במודים, ר"ל, שהעניין שקרה לאדם הראשון, נוהג גם בזרעו אחריו, רק מה שהיה באדם בג' גופים-'אדם, אשה, נחש', נוהג היום בגוף אחד, שהנשמה העליונה שניתנה בו וכוחותיה שהם השכל ובינה הוא האדם, והגוף שלו הוא האשה, וכוחות הגויה שמצד היצה"ר הם הנחשים אשר באדם.

והנה הנחשים האלה יטילו את ארסם בגויה, ויפתו אותה אל התאווה והמותרות וכל דבר פשע, ואם ימשך אחריהם זמן רב, יהיה כנחש אשר עפר לחמו, לא לחם ה' שהוא המזון הרוחני המיוחד אל הנשמה, ושדרו נעשה נחש, ואז ישוך הנחש את האיש ויאבד את נשמתו ואת גופו משני עולמות, והוא דלא כרע-'נכנע' במודים-'והתוודה לפני ה', שאם ישוב ויתוודה ויודה לה', אז ישוב להיות אדם מדבר משכיל.

וכיון שכפי שיפעל וינהג האדם בעולמו הקטן שהוא גופו, לטוב או לרע, כן יתעורר לעומתו ההנהגה בעולם הגדול, לכן כאשר העם רצה לחם הבא מן העפר, ונמשך אחר הנחש אשר עפר לחמו, ונעשה שדרו נחש, כן התעוררו הנחשים אשר בעולם, וינשכו את העם. אולם אח"כ כרעו במודים, ויאמרו חטאנו, וביקשו ממשה, 'התפלל אל ה', ויסר מעלינו את הנחש', ר"ל, הנחש הנושך הנמצא בקרבינו, והטיל בנו זוהמא".

וכמה זה מתאים לקרוא פרשה זו המלמדת אודות התוצאות הנוראות של ההימשכות אחר התאוות החומריות, בשבת ראש חודש תמוז- שבו מתחילות שלושת השבועות של אבלות על חורבן בהמ"ק-'אורו של עולם (ב"ב ד.), שלימד את היהודי להימשך אחר הרוחניות הקיים, ולא אחר החומריות הנפסדת'.