בעניין שכל יהודי הוא חלק מעצמותִּי

"דבר וגו', קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוקיכם". וכתב רש"י, "קדושים תהיו-הוו פרושים מן העריות וכו', שכל מקום שאתה מוצא גדר ערוה, אתה מוצא קדושה וכו'".

אבל הרמב"ן מפרש אחרת, "אבל בת"כ ראיתי סתם, פרושים תהיו, וכן שנו שם, 'והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, כשם שאני קדוש כך אתם תהיו קדושים, כשם שאני פרוש כך אתם תהיו פרושים'. ולפי דעתי אין הפרישות הזו לפרוש מן העריות כדברי הרב, אבל הפרישות היא המוזכרת בכל מקום בתלמוד, שבעליה נקראים פרושים.

והעניין, כי התורה הזהירה במאכלים האסורים והתירה אכילת הבשר והיין, וא"כ ימצא בעל התאווה מקום להיות בסובאי יין בזוללי בשר למו, וידבר כרצונו בכל הנבלות, שלא הוזכר איסור זה בתורה, והנה יהיה נבל ברשות התורה.

לפיכך בא הכתוב, אחרי שפרט האיסורים שאסר אותם לגמרי, וצווה בדבר כללי, שנהיה פרושים מן המותרות וכו', ויקדש עצמו מן היין במיעוטו, כמו שקרא הכתוב את הנזיר 'קדוש' וכו', וכן יפריש עצמו מן הטומאה אע"פ שלא הוזהרנו ממנה בתורה, כעניין שהזכירו (חגיגה יח:) בגדי עם הארץ מדרס לפרושים וכו', וגם ישמור פיו ולשונו מהתגאל בריבוי האכילה הגסה ומן הדבור הנמאס וכו', כמה שאמרו על רבי חייא, ש'לא שח שיחה בטלה מימיו' וכו'. וטעם הכתוב שאמר 'כי קדוש אני ה' אלוקיכם', לומר שאנחנו נזכה לדבקה בו בהיותנו כמותו-קדושים".

והקשה הגאון הגדול רבי שמעון שקאפ (בריש ההקדמה לספרו 'שערי יושר') על דברי הרמב"ן, מהא דאיתא במדרש (ויקרא רבה כ"ד ט'), 'קדושים תהיו, יכול כמוני, ת"ל, כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם', הרי שהיה מקום לומר, שנצטווינו להיות 'קדושים' כמו קדושתו של השי"ת, ואם כוונת הציווי של 'קדושים תהיו' היינו 'פרושים תהיו', איך שייך אצל ה' שהוא רוחני ובמהותו הוא נבדל מכל חומר, עניין זה של פרישות מן החומריות.

ומיישב בהקדם ביאור אחר בציווי 'קדושים תהיו', והיינו שנצטווינו לייחד (ע' תוס' קידושין ב: ד"ה דאסר לה וכו', שכתב 'ופשטא דמילתא, מקודשת לי, היינו מיוחדת לי ומזומנת לי', וע' רש"י בראשית ל"ח כ"א) את כל פעולותינו למען הזולת-'עם ישראל, ועבודת ה', ונגזר מזה להיות פרושים מכל חומריות שאינה מביאה לידי תועלת לעם ישראל ועבודת ה', וכמו שביאר הרמב"ן.

ועניין זה מצינו גם אצל ה', שברא את כל הבריאה כולה ומשגיח עליה ומנהל אותה אל תכליתה, רק כדי להיטיב הטבה אמיתית לברואיו (ע' 'דרך ה' חלק א' פרק ב'), הרי שמייחד את כל פעולותיו לזולתו.

ולפי"ז כוונת הפסוק היא, 'קדושים תהיו', היינו שתייחדו את כל פעולותיכם למען הזולת-'עם ישראל, ועבודת ה', 'כי קדוש אני ה' אלוקיכם', היינו כיון שבכך תהיו כמותי ותוכלו להידבק בי.

ומעתה הוא מבאר את דברי המדרש, 'יכול כמוני', היינו שנצטווינו לבטל את עצמנו לגמרי עבור זולתנו וכל מעשינו יהיו אך ורק למען הזולת, וכמעשיו יתברך, 'ת"ל כי קדוש אני, קדושתי למעלה מקדושתכם', והיינו, שאין עליו חובה לבטל את עצמו לגמרי, אלא להשתמש בחלק העצמי שבו, שבו נכלל עצמותו יתברך וכנסת ישראל, כיון שהנשמה היהודית היא חלק מאתו יתברך, וכן כל נשמות ישראל מחלק אחד הם.

והיינו, על ידי ביטול האנוכיות יכול להחשיב את השני (הן את הקב"ה והן את ישראל) כחלק מעצמותו, כמו שמצינו שהאדם מחשיב את שאר בשרו-'משפחתו' כחלק מעצמו.

וכמה מתאים הדבר, שבימי ספירת העומר שבהם אנו מתאבלים על תלמידי רבי עקיבא שנפטרו על ש'היתה עיניהם צרה בתורה זה לזה' (ע' מדרש קהלת רבה י"א ה'), ומשום שלא הרגישו כראוי שכל היהודים הם חלק מעצמם, אנו קורין

מאוצרותיו של המגיד-שבת חול המועד פסח

מאת הרב שלום פערל שליט"א, משפיע רוחני בק"ק בית שמש

בעניין מדוע קורין 'ראה אתה וגו' בשבת חוה"מ, ומדוע הוזכרה השבת אחר הפסח וקודם העצרת  

איתא בגמרא, "אמר רב הונא אמר רב, שבת שחל להיות בחולו של מועד, בין בפסח בין בסוכות, מקרא קרינן ראה אתה וגו'" (מגילה ל"א.), ומבאר רש"י, "שיש שם מצות שבת, ורגלים, וחולו של מועד דכתיב 'את חג המצות תשמור שבעת ימים' [והיינו שנצטווינו להישמר כל שבעת ימי חג המצות מעשיית מלאכה], ומכאן למדנו איסור מלאכת חולו של מועד במסכת חגיגה".

ומוסיף ה'משך חכמה' (דברים ל"ד י"ב, בסד"ה בשמחת תורה קורין) טעם נוסף, "והטעם, ששם כתוב (שמות ל"ד, כ"א) 'ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות' תוך המועדים, אחר הפסח וקודם העצרת, וזה כשבת חוה"מ שחג לפניו וחג לאחריו", והיינו שבקריאה זו יש גם רמז ל'שבת חוה"מ'.

ומוסיף עוד, "וכן כתוב שם (שמות ל"ד, כ"א) 'בחריש ובקציר תשבות', שמשם נדרש ש'קציר העומר דוחה שבת', [וכדאיתא בגמרא (ר"ה ט.), 'בחריש ובקציר תשבות-רבי ישמעאל אומר, מה חריש רשות, אף קציר רשות, יצא קציר העומר שהוא מצוה'], ואיירי בשבת חוה"מ" [היינו, כשחל ליל ט"ז בניסן שבו קוצרים את העומר, בשבת, דהוי שבת חול המועד].

והנה דייק ה'משך חכמה', שהוזכרה כאן ה'שבת' אחר הפסח וקודם העצרת, וצריך להבין מדוע הוזכרה שם. ויישב הרמב"ן (שמות ל"ד כ"א), "והזכיר השבת באמצע הרגלים, כי סמך אותו לחג המצות ולקידוש הבכורות, בעבור שכולם זכר למעשה בראשית, כי ביציאת מצרים אות ומופת בו, כי הוצאתם משם תורה על המציאות ועל החפץ, כי בידיעה ובהשגחה ממנו יצאנו משם, וגם תורה על החידוש, כי עם קדמות העולם לא ישתנה דבר מטבעו, ותורה על היכולת, והיכולת תורה על הייחוד, כמו שאמר (שמות ט' י"ד) 'בעבור תדע כי אין כמוני בכל הארץ'.

ועוד, כי הכתוב אמר שיש גם בשבת זכר ליציאת מצרים, כמו שאמר בעשרת הדברות האחרונות (דברים ה' ט"ו), 'וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים, ויוציאך ה' אלוקיך משם, על כן צוך ה' אלוקיך לעשות את יום השבת', וכן אנו אומרים בקידוש היום, 'כי יום זה וכו', זכר ליציאת מצרים'".

אלא שעדיין צריך להבין במה השבת היא 'זכר ליציאת מצרים', וכתב הרמב"ם (מורה נבוכים ב' ל"א) לבאר, "שהזהיר אותנו לשמור השבת, בעבור היותנו עבדים במצרים, עובדים כל היום על כרחינו, ולא היתה לנו מנוחה, והוא יצוינו עתה לשבות ולנוח, כדי שנזכיר חסדי השם עלינו בהוציאו אותנו מעבדות למנוחה". ומוסיף התוס' (פסחים קי"ז: ד"ה למען תזכור וכו'), "ושמעתי מהר"מ, שיש במדרש, לפי שבמצרים עבדו בהם בישראל בפרך, ופר"ך בא"ת ב"ש, וג"ל, שהם מלאכות ארבעים חסר אחת, וכשנגאלו ממצרים, הזהירם על השבת, לשבות מאותם ל"ט מלאכות".

ואילו הרמב"ן (דברים ה' ט"ו) ביאר באופן אחר, "הנה השבת המורה על אלוקים קדמון, מחדש בחפצו, וכל יכול, מזכיר את יציאת מצרים המורה גם הוא על כך".